והמטורף הוא שאיש אינו זוכר את פֵידִיפִּידֶס / מולי

ללא שום צל של ספק, הדבר הכי מעצבן הוא כשזוכרים את מה עשית, אבל משום מה אף אחד לא זוכר שאתה הוא זה שעשה את המעשה הנהדר הזה! מילא אם זה תעלול נורא ואיום או דבר התעללות, במקרה כזה אתה תשמח, אבל תארו לכם שעשית שיא עולמי בל יאומן שכולם מכירים, ואף אחד לא יזכור שאתה הוא זה שהשיג את השיא הזה? מעצבן, לא?

כזה הוא סיפורו של פֵידִיפִּידֶס.

פֵידִיפִּידֶס? מי זה לעזאזל?  ואיזה שם משונה זה? ולמה יש לו רק שם פרטי בלי שם משפחה? נו טוב, זה בטח כינוי.

לא, זה לא כינוי, פֵידִיפִּידֶס הוא שמו המלא של האיש שהיה – לא תאמינו – חייל בשירות חובה ומאחר והיה ספורטאי מצטיין, החליטו מפקדיו שהוא יתפקד בצבא  בדיוק במה שהוא מצטיין (למה זה לא קורה בימינו?) וירוץ כל השירות. אני לא מדבר רק על להיות רץ מ"פ או רץ מג"ד, אני מדבר על רץ של אלוף פיקוד מינימום, על אחד שצריך לרוץ אפילו כמה שעות ברציפות כדי להעביר הודעות, אם כל שאר דרכי הקשר מנותקות.

נו טוב, אז כשהאויב, שהיה בזמנו המעצמה הגדולה ביותר בעולם, יצא (שוב) להתקפה על העיר של פֵידִיפִּידֶס, הצבא (וכן, גם פֵידִיפִּידֶס, כי אז ספורטאים מצטיינים היו קרביים לאללה) יצאו להגנה נגד כוחות האויב שהיו עדיפים.

משך ימים ניצבו שני הצבאות זה מול זה, עד שבשניים עשר לספטמבר החליט קאלימאכוס, המפקד העליון, שהגיע הזמן למתקפה ווואללה, הצבא של פֵידִיפִּידֶס ניצח, אבל קאלימאכוס נהרג.

היה ברור שמישהו צריך להודיע בבית שניצחו, כי התושבים חשבו לנטוש בכל רגע את העיר, ואפילו לשרוף אותה כדי שלא תיפול בידי האויב וממש היה דחוף להודיע להם על הניצחון כדי למנוע את שריפת  העיר, אבל מה שממש ממש לא ברור הוא למה הוחלט שפֵידִיפִּידֶס יהיה זה שצריך לרוץ את כל הדרך חזרה ולהודיע על הניצחון. יכול להיות שהבלבול כתוצאה מזה שהמפקד הראשי נהרג גרם לכך שלא ישתמשו בדרכים יותר מהירות, מסורתיות והגיוניות להודיע על הניצחון, ויכול להיות שמאחר ופֵידִיפִּידֶס היה כפוף ישירות לקאלימאכוס וידע הרבה – רצו להיפטר ממנו. כל ספקולציה אפשרית פה.

האמת היא שזה גם לא היה הוגן, כי פֵידִיפִּידֶס חזר רק כמה ימים לפני ממשימה סודית של  בקשת עזרה לצבא עירו וחזר ממנה בידיים ריקות, אז אולי גם זה עמד כנגדו, לא ברור, אבל מה שברור הוא שהוא היה אחרי משימה בה הוא רץ משך כמה ימים כמה מאות קילומטרים, שהיתה שוחקת כל אחד.

טוב, בכל מקרה, פֵידִיפִּידֶס קיבל עליו את המשימה לרוץ להודיע על הניצחון במלחמה והתחיל לרוץ. הוא רץ וכל הזמן מנקרת באחורי ראשו החרדה שהוא לא יספיק להודיע על הניצחון לפני שאנשי העיר ישרפו את העיר, כולל את ביתו שלו, כי מי באמת חשב שהם יצליחו לכסח את המעצמה העולמית?

אז לכן הוא רץ ללא הפסקה את  כל המרחק משדה הקרב ועד אתונה, וכהגיע, הוא זעק "נֵניקָקָמֵן" שפירושו "ניצחנו" ו… מת במקום ממכת חום או עודף מאמץ.

וועדת החקירה לא רק שלא העמידה לדין את הממונים על פֵידִיפִּידֶס אלא אף שיבחה אותם, כשמנצחים – אתם יודעים –  העם לא בדיוק מעוניין לדבר על פשלות. הם אמנם נתנו לפֵידִיפִּידֶס צל"ש, אבל כדי לחפות על הפשלה הם החליטו להתייחס מעתה והלאה לקרב עצמו ופחות למעשהו ההרואי של פֵידִיפִּידֶס.

וכך, אפילו אלפי שנים אחרי, כולם מכירים את הסיפור על קרב מרתון, בו היוונים ניצחו את המעצמה הפרסית ששלטה אז בחצי מהעולם הקדום,  כולם גם מכירים את הסיפור של החייל שרץ כארבעים ושניים קילומטרים כדי להביא את הידיעה על הניצחון  והתמוטט ומת מיד אחרי שמסר אותה, אבל איש, איש אינו זוכר את שמו של הרץ שהביא את הידיעה, איש אינו זוכר את שמו של…

מה אגיד לכם ומה אומר, ללא שום צל של ספק, הדבר הכי מעצבן הוא כשזוכרים את מה עשית, אבל משום מה אף אחד לא זוכר שאתה הוא זה שעשה את המעשה הנהדר הזה. אלפי שנים אחרי  כולם זוכרים את שדה הקרב של מרתון, מאות אלפי רצים משתתפים כל שנה במרתון,  והמטורף ביותר, המטורף ביותר ללא צל של ספק הוא שאיש אינו זוכר את שמו של פֵידִיפִּידֶס…